משמורת וזמני שהות (הסדרי ראיה)

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובע ששני הוריו של קטין – ילד מגיל לידה ועד גיל 18, הם האפוטרופסים הטבעיים שלו. המשמעות היא שלשני ההורים יש מערך של חובות וזכויות בכל הקשור לגידול ילדם הקטין ובכלל זה החובה לדאוג לצרכי הילד, חינוכו ושלומו וכן הזכות להנות מקשר קרוב ורציף עם הילד.

כמובן שגם לאחר גירושין, שני ההורים ממשיכים להיות אפוטרופסים של ילדיהם, ללא קשר לשאלה אצל מי מתגוררים הילדים רוב הזמן. החוק מעניק לשני ההורים מעמד שווה בקבלת החלטות מהותיות הנוגעות לילדים שלהם כגון בריאות, חינוך ומקום מגורים.

כשמדברים על משמורת, מתייחסים לבית ההורה שבו מתגוררים הקטינים ולנים בו רוב ימות השבוע כאשר לרוב מקובל לקבוע שאחד ההורים הוא ההורה המשמורן ואילו להורה השני נקבעים זמני שהות במסגרתם הוא נמצא עם ילדיו.

כאשר אין הסכמה בין הורים מתגרשים, עניין המשמורת יוכרע בבית משפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני. הסמכות בעניין המשמורת נקבעת בהתאם לערכאה שאליה הוגשה התביעה הראשונה בעניין הזה.

במקרה שבו אין הסכמה בין ההורים בעניין המשמורת וכאשר עולות טענות של הורה אחד נגד ההורה השני באשר לטיב ההורות, השיקול המרכזי שמונח בפני הערכאה שדנה במשמורת, הוא טובת הילד.

כל נסיון להסית את הדיון למקומות אחרים הוא נסיון פסול שיכול בסופו של יום להביא להחלטה שגויה בעניין הזה. לכן, על מנת לנהל את הליך המשמורת באופן נכון, חשוב לקבל יעוץ מעו"ד שזה תחום העיסוק שלו ושמנוסה בניהול הליכי משמורת.